אינדיק

אני יוצאת למרפסת כמו חייל שצריך להתגנב לשטח האויב. צמודה לקיר ובצעדים קטנים וחירשים אני עושה את דרכי אל הספה בחוץ. השכן לצערי בחודש וחצי האחרונים השתגע, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיתקל בו במרפסת השכנה כי שנייה אחת של חוסר תשומת לב תוביל אותך לשיחה ארוכה על איך אני לא שמה לב לכל הדברים בעולם איתו.
במיוחד לא לפני הקפה הראשון של הבוקר.

הוא עכשיו בזמן הזה ביום שלו שהוא במקלחת וצועק לשכנים למטה תוך כדי השפרצת מים מהחלון "שמששששש תראו איזה שמש! היא מביאה לי את הגלים!! אתם קולטים?!?! אייייי איך אני אוהב אותך שמש!!!!" גם אני אוהבת את השמש חשבתי, וכן גם את הגלים, וכן, גם אותו. האם גם אני משוגעת?
"שניההההההה! תראי שניה אני עושה גשם!" החייל נתפס בשבי, המבצע חוסל.
"איזה יופי!!! אבל ראית את האנשים למטה? נראה לי הם רוצים רק שמש, בלי גשם, הם משתזפים" אמרתי לו בקול צרוד ועיניים נפוחות של בוקר ולקחתי שלוק מהקפה. "איזה שטויות!!! אנשים לא מעריכים את השמש! אני עוזר לה לקבל את הכבוד שמגיע לה!! תראי שניהההההה יאו איזה בר מזל אני תודההההה אלוהים תודה!!!!".

לא עברה שעה והמשטרה דפקה אצלו בדלת. כנראה שלשאר השכנים לא היה אכפת כל כך לדעת כמה בר מזל הוא ואיזה גשם הוא מנסה ליצור, ושישאיר את זה לאלוהים. עכשיו הם מעדיפים את השמש שלהם בתוספת שמש לא מהולה במים בבקשה.

"את מכירה את האיש הזה?" שאל אותי שוטר כשיצאתי לראות מה קרה כששמעתי דפיקות חזקות על הדלת השכנה. "מכירה" עניתי. אבל ידעתי שהתשובה הנכונה יותר היא "הכרתי."

הוא היה איש עבודה, שיורד בכל בוקר אל הים. הייתה לו בת זוג יפה כל-כך ומידי פעם היינו נפגשים במעלית והיינו מחליפים "שלום מה המצב? מתי יושבים ארבעתנו?" מעולם לא דיברתי איתו יותר מידי, אבל מהמעט הוא היה מאוד אדיב ונחמד. ואז לאלוהים תוכניות משלו, וקרה שהוא נפצע בעבודה ואצבע אחת שלו לא מתפקדת. אז בתקופת החלמה שנערכה כנראה יותר מידי זמן, מה שהוא עשה בתקופה הזאת היה להפוך את ביתו לתחנת רכבת. אני לא יודעת מה קרה בתחנה, אבל שעות על גבי שעות, יום אחרי יום הייתי רואה אנשים יוצאים ונכנסים אליו הביתה מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. שליחים של אוכל וחברים באים והולכים ורק הנוף לא משתנה. עברו החודשים, ובת הזוג שלו עזבה את התחנה ואליה לא חזרה עד היום.עברו עוד כמה שבועות ואז גם נוסעי הרכבת כבר לא באו לבקר. התחנה נשארה ריקה, רק היא והקטר.

אני יודעת שלכל דבר בגוף שלנו יש חשיבות מיוחדת ושום דבר לא נברא בו סתם. אבל לא ידעתי שאצבע אחת קטנה יכולה להביא לכל כך הרבה בלגן.

משהו קרה בכל הימים האלה שבהם התחנה הייתה פעילה. מעולם לא שאלתי, מעולם לא ביקרתי, רק הרגשתי שהסוף קרב והוא לא יהיה טוב. לפחות לא עכשיו.

"את מבינה שניה? הצמח רק צריך מים ושמש. וככה גם אנשים!" הוא אמר לי לפני שבוע כשישב איתי במרפסת והסביר לי איך לשמור על הצמחים שלי אחרי התקף של שיגעון ולא רציתי שיהיה לבד. בעוד אני עדיין מנסה להבין, מה הם המים והשמש שלו בחיים? מה היה יכול להציל אותו עכשיו מעצמו? המשפחה? החברים? האם הוא המשוגע או אנחנו שלא מספיק מעריכים את מה שיש לנו בחיים?

הוא נלקח לפני יומיים לאשפוז. כנראה שגם יותר מידי מים וגם יותר מידי שמש, יכולים להרוס צמח.
חיים...- איזה דבר רגיש.

אנחנו בתחילתו של חודש הרחמים והסליחות. חודש אלול, כולו חודש של חסד. חסד זאת האפשרות לסלוח. לסביבה שלנו אבל בעיקר לעצמנו. אני מקווה שנצליח כולנו לעבוד על המידה הזאת בלב אנחנו לא יותר טובים מאף אדם, אנחנו לא יותר שפויים מאף אדם. גם אם הוא נראה לנו בתחתית. בואו נהיה מאלה שלא מזמינים משטרה אלא מאלה שמזמינים טיפול מתאים באמת. מאלו שלא שופטים אלא אלה ששואלים, מאלה שסולחים למרות שלפעמים קשה. וכן, גם לעצמנו.
ואמן שרק נהיה בריאים. מייחלת לסוף טוב בקרוב.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה