הבלוג של אורית יוסף



הגוזלים שלי עזבו את הקן.. קצת לפני שלמדו לעוף

"הצילו..." בקע קול מוזר מגרוני כשאני בתנוחה שלא מביישת אף מתאמנת יוגה כבר שנים. שתי הידיים בפיתול דרך הרגליים, בכריעה לאורך דקות ארוכות. לקול קריאתי הגיע הכלב והחל ללקק את אוזני, וכך נפסלתי במשחק הפלונטר ששיחקתי עם הצעירים במשפחתי.

כן, לפעמים אני שואלת את עצמי עד מתי? עד איזה גיל לשחק איתם משחקי קופסא, משחקי ילדות? ושוב מבצבצת התשובה: עד מתי שעוד ירצו בי.

השבוע הדהדה בי המחשבה יותר מכל זמן אחר כשישבתי עם מתבגר והוא שאל אותי: אז מה עושות משפחות? לגמרי לא היה לו ברור איך משפחה מתנהלת.

ככה זה בעידן המודרני, הורים עובדים שעות רבות. לפעמים העבודה נעשית בבית ולמרות זאת  אנו פחות עם הילדים. הילדים לומדים לחיות עם הסיטואציה הזו , אך הם לא יושבים וממתינים  לנו, הם כבר מצאו לעצמם חיים אחרים.

ניסיתי לענות לו מה עושות משפחות, אך לא בטוח שידעתי באמת מה הן עושות? האם משפחות מתכנסות בכל ערב לארוחה? האם משפחות מנסות לפנות זמן איכות משותף? קצת חששתי לענות לו, מכיוון שכל משפחה שונה וייחודית. לכל משפחה האיכויות שלה. מה שכן שמעתי ממנו זה:"כמה לא כיף לי בבית, עם המשפחה שלי... פשוט משעמם. אני מחפש כל סיבה לצאת". והוא מצא עצמו יוצא ערב אחרי ערב, יום אחרי יום ופתאום כבר לא היה לו מה לחפש בבית, הוא פרש כנפיים ולצערי קצת מוקדם מידי... והתוצאות לא אחרו לבוא.

אז איך אני משמרת את הקשר? ראשית : מפנימה  שהוא לא מובן מאליו. אני משתדלת לפנות זמן לבנים שלי (גם חמש דקות ממוקדות נחשבות). אני נוטה להודיע כמה זמן פנוי יש לי ואשמח אם משהו ינצל אותו. תתפלאו, הם רצים אליי עם משחקים  גם בגיל ההתבגרות. כשאנחנו משחקים זה כבר לא לפי הכללים. את הכללים למדנו בצעירותנו, עכשיו אנחנו משחקים להנאתנו (זה אומר להמציא מילים בחי צומח דומם) זה לפרוק מתח בעזרת צחוק בריא, זה להשאיר ערוץ תקשורתי. תאמינו או לא, זה לפעמים זה רק עשר דקות, אך זה משאיר טעם של עוד.

אני עושה את זה בשבילי, לא פחות מאשר בשבילם...

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה