בשבוע שעבר דיברנו על המצב הקשה בגני הילדים, אבל בינינו הקושי האמיתי מגיע במפגש עם בתי הספר -כשהייתי ילדה, שנאתי את מערכת החינוך. ישיבה בכיתה צפופה, מול לוח ירוק ומורה נואמת, שיעמם אותי למוות. מעטים הנושאים שהצליחו להחזיק אותי ערנית. ועדיין, למרות כל זה, הייתי תלמידה טובה. איך? פשוט מאוד: לא הפרעתי למהלכו התקין של השיעור וכמה ימים לפני מבחנים, הייתי אוספת סיכומים מחברות ומשננת את החומר. שניה לאחר הבחינה אגב, הקובץ היה נמחק מהזיכרון.

זה היה טוב לשנות ה-80 וה-90. ימים שעוד היו בהם סבלנות. אבל בעידן של היום, כאשר יותר ויותר ילדים מאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז גבוהות, כשכל המידע הנלמד בכיתה פרוס לפנינו בלחיצת כפתור במחשב, ורף הסבלנות של הדור הצעיר נמוך מים המלח, האם נכון להמשיך בצורת הלמידה הזו? ממש לא. אלא אם אתם שואלים את משרד החינוך. שם היא עדיין אקטואלית.

האם זה פייר לתת למורה, שיהיה הטוב ביותר, ללמד בכיתות של 40 תלמידים? האם יש הגיון בלתת למורה, אפילו המוערך ביותר על ידי התלמידים, ללמד בכיתות צפופות שעות על גבי שעות? לא ולא. הרי בינינו, הסיבה היחידה שעוד יש שקט בכיתה, קשורה למנת הריטלין שלקחו הילדים, ולא לחומר הנלמד שהם שאבו. ואם אין ריטלין?

במשרד החינוך מספרים לנו על עקרונות, כמו התייחסות אישית לכל תלמיד, עזרה למתקשים, לימוד אישי ופרטני. סליחה, אבל אלה לא ממש עקרונות, אלא בעיקר פנטזיות של משרד החינוך. והם יישארו כאלה, כל עוד המציאות במוסדות הלימוד לא תשתנה.

כל עוד הכיתות עמוסות, רוב זמנו של המורה מבוזבז בטיפול של בעיות משמעת. ואז, כמו כדור שלג, ההורים נכנסים מהר מאוד למשוואה ונהיית לנו חגיגה.

אותם הורים לילדים המתקשים, מתלוננים על המורים בטענה שאינם מצליחים להשתלט על הכיתה ובטח שלא מצליחים להגיע, תרתי משמע, לתלמידים המתקשים. בצדק מבחינתם. הם רוצים את הטוב ביותר לילדיהם. טוב, שאותו מורה לא מסוגל לספק בכיתה צפופה עם 40 ילדים, כי הוא עסוק בהישרדות. ובמילים אחרות, במקום לבדוק איך כל תלמיד מתקדם בפתרון תרגילים במתמטיקה, לעבור איתם על שיעורי הבית ולפתח איתם דיון משמעותי בשיעור תנ"ך, הוא עסוק במרדף אחר השקט.

ואיפה משרד החינוך? הוא בגדר הנעלם במשוואה הזו. ואם בכל זאת תצליחו לפתור אותה, תגלו שהוא מפיל הכל על הכתפיים הצרות של המורים ומתחבא מאחורי אותם עקרונות. עקרונות שלצערי כאמור, יישארו פנטזיות.

לאחרונה סוף סוף ראינו התאגדויות והפגנות של הורים בכדי לשנות את המצב. האם שאלתם את עצמכם מדוע בחינוך הדתי והמסורתי יש שקט כי שם המצב הרבה יותר טוב הצפיפות הגדולה היא רק בחינוך הממלכתי. אז מתי נתעורר ונדרוש שילדינו יקבלו את המגיע להם.