היי חברים, קוראים לי נועה אני בת 18 ואני מירושלים. בשבועות הבאים בכל יום חמישי אפרסם כאן בלוג שמספר על החיים שלי , אהבות , אכזבות הדברים שמפריעים לי והדברים שאני אוהבת ונהנית מהם.

נולדתי בירושלים לפני 18 שנה בארמון הנציב, משם עברנו להר חומה וכיום משפחתי מתגוררת שם. נולדתי במשפחה ציונית דתית (חובשי כיפות סרוגות), יש לי שני אחים תאומים בני 25, אחד מהם קצין בקבע בחיל הים , נשוי +2 , והשני עבר הסמכה לרבנות ונשוי.

היחידה שלא מקיימת במשפחה אורח חיים דתי זו אני, התהליך הזה היה ארוך ובסופו שמחתי לגלות עם איזה אנשים מדהימים פתוחים ומקבלים אני חיה בבית.

תמיד הרגשתי קצת שונה בבית ובמסגרות הדתיות שגדלתי בהן, לא מצאתי את עצמי כשהכניסו אותי לתוך ארבעה קירות והגדרות מדויקות של איך להיות, מה לעשות, להגיד, מה נכון ומה לא. 


תמיד חשבתי שמישהו פירש בתורה ובספרים משהו לא נכון, שאני קראתי אותם הם חינכו רק לאהבת האחר, שיוויון וקבלה של כל אחד כמו שהוא, אבל כשהאזנתי לדרשות בבית כנסת בימי שישי הייתי נבוכה לשמוע שגם מול ארון הקודש הרבה רבנים היו מרצים ומדברים על כמה שהאחר לא טוב, לא צודק ומבזה. זה תמיד צבט לי בלב.

הלב שלי פעם בחוזקה עד שהרגשתי כאילו הוא יוצא לי מהגוף, פתאום שמתי לב שהשמיים לא נפלו עליי ושום דבר לא קורה לי, זה היה גילוי מבחינתי ומשם התחילה ההבנה שלי בנוגע לדת. בערב שישי אחד שהיה חורפי בזמן שההורים שלי היו אצל חברים, בגיל 15 וחצי , החלטתי לעשות צעד (שאין ממנו חזרה) שמבחינתי היה חצית גבול והדלקתי את הטלוויזה לראשונה.

בהתחלה, למשפחה לא היה קל לקבל את אורח החיים השונה שלי, אני חושבת שהורים דתיים עוברים סוג של אבל כשאחד הילדים שלהם מחליט לבחור בדרך אחרת, אבל למזלי, זכיתי בהורים הכי מדהימים בעולם, הם הבהירו לי תמיד שכל עוד יש בינינו כבוד הדדי הם מקבלים כל אורח חיים שאני אבחר, וכשאנשים שואלים אותם אם יש סיכוי שהם ראו את הבת שלהם נוסעת בשבת , הם מרימים את הראש ואומרים "כן, נועה בחרה דרך חיים קצת שונה משלנו, ואנחנו אוהבים אותה כמו שהיא."

הדת תמיד תישאר חלק חשוב ומהותי בחיים שלי, שמירת שבת היא דבר אהוב עליי מאוד שאני מקפידה לעשות אבל רק פעם בחודש.

ללכת לבית כנסת ולשמוע את החזן והקהל זה דבר שתמיד מרגש  אותי ומציף בי אהבה גדולה.

אני אוהבת את הרוחניות, הערכים והמסורת שהדת מכניסה לחיי היום יום הגשמיים מה שמוסיף נופך מיוחד לשיגרה.

זה על קצה המזלג ויש לי עוד הרבה מה לכתוב ולספר, מקווה שנהנתם נתראה בבלוג הבא.