יש שלב כזה בחיים שהכול סבבה לך, את עובדת, יוצאת, נהנית ועדיין משהו מציק לך.. חסר לך משהו בחיים. זה השלב שבו את מחליטה להתרבות או מגלה שזה כבר קרה, אבל זורמת עם הקונספט. אין לך מושג מה זה אומר אבל נשמע לך שזה הדבר הנכון לעשות. פתאום את מוצאת את עצמך מתגלגלת כמו היפופוטם קטן אל עולם תוכן חדש לחלוטין, וממשיכה להדחיק את הרעיון שייצא ממך משהו בגודל אבטיח.

אצלי תקופת ההיריון התחילה בבת אחת, הפכתי להיות הגרסה העצבנית, השמנמנה והעייפה של זו שפעם הייתה אני. כל מי שהעז להתקרב הפך להיות קרבן פוטנציאלי, שהקרבתי לאלוהי ההורמונים בלי לחשוב פעמיים. בן זוגי שיחייה, נאלץ גם הוא להבין שאשתו איננה, ומחליפה את מקומה מישהי

מטורללת לגמרי. אולי הצלחת שעפה עליו ברגע שיא, עזרה לחדד לו את הנקודה. לצלחת שלום.


בשלב יותר מתקדם פשוט הבנתי שעדיף לי להתחכך באנשים שאני משלמת להם לסבול אותי ויצאתי לשופינג. כמו כל אימא תפסתי את עצמי רוכשת בלי הכרה כל דבר שמציעים לי בחנויות. לא אשכח אתהמוכרת שהבטיחה לי סיפור אהבה עם מובייל אווזה שמנגן 100 מנגינות, מפיק תאורה ומקרין כוכבים לשמיים… מינימום מדונה בגני התערוכה. רק בריאות שיהיה לה, לאווזה כמובן.

וככה לאט לאט (לאט מדי לטעמי), אחרי 40 שבועות של 'מה שלומך היום' מגיעים הצירים. אמרו לי שזה נסבל אם מתכוננים נכון, אם מקפידים על תרגול נשימות ויוגה, אם שותים פטל ושומרים על כושר. אז אמרו.. לא אשקר לכם ולו לשנייה - זה מופע כלכך קשוח שאפילו טרנטינו לא מספיק סדיסט כדי לתרגם את זה לסרט.

בדרך לבית החולים מתחיל טקס ההשבעה שלי. אני נשבעת ששאר ילדיי יהיו מאומצים, נשבעת שסקס לא יהיה יותר בבית הזה, נשבעת שזו הפעם האחרונה שלי בחדר לידה (ולא משנה כמה חתיך הבחור שמחלק אפידורל). ברגע אחד אני פתאום אימא של אלון, וכבר בא לי עוד אחד :)