בחודש הראשון אחרי הלידה, החלק במוח שעדיין לא נכנע לטפשת עובר מסע היכרות מחודש עם החיים הקודמים. מוציאה מהבוידעם את היין שהספיק להתיישן בשנה, מזמינה סושי, מודדת באופטימיות בגדים של פעם וחוזרת לטרנינג הטוב והמוכר. את לגמרי בהיי, שוב מותר לך הכל - מה שרק תרצי, ויש לך שעה וחצי עד ההאכלה הבאה - עופי על עצמך! גו!

 אז בהתחלה הייתי גיבורה, חשבתי שהבנתי את הקונספט והוא נשמע לגמרי אפשרי: כשהוא ישן - את ישנה. כבר בניתי על שנ"ץ מוש דה לה מוש. אחד כזה עם מזגן, תריסים סגורים חושך מצריים, מחבקת את הפוך כולו שלי וכולו בשבילי, באלכסון על מיטת קינג. אין ספק חוויה מומלצת בחום לכל מי ששואלת - זו הייתה הדקה וחצי הכי אופטימית ברזומה שלי כאימא.

במבחן המציאות גיליתי שזה לא עובד, ושהמשפט 'ישן כמו תינוק' זו קלישאה אחת גמורה. כשמגיע הזמן שלו לישון, כל האמצעים כשרים - לחישות, טפיחות, תפילות, צעד תימני..  

אבל לא - תינוק לא ישן, ואת סתם נראית מגוחך ליד המיטה שלו לפנות בוקר, משחקת אותה מבסוטה כמו הנחמנים בצומת. הוא מבחינתו רק מחכה לרגע הנכון לפתוח עיניים ולהסתכל עלייך במבט המום, כאילו תפס אותך על חם מנסה להרדים אותו.

בשלב מסוים ניסיתי להתמסכן, להגיד שכנראה בשבי בעזה יש יותר פינוקים, להגיד שהעיניים אדומות אבל העולם לא מספיק וורוד, לקטר פה ושם (ממש בקטנה) על תנאי ההעסקה בג'וב החדש. אבל אז הגיע החוק הלא כתוב הזה - לאימהות אסור להתלונן. אנחנו סופר אימהות. סמכו עליי הסופר-יכולות האלה זה דבר נרכש.. איפה שהוא, כנראה יחד עם ערכת הלידה של סופר-פארם ובשני המקרים לא ברור איך ומתי.

החודש הראשון כבר הסתיים אבל אלון ממשיך לשבור מוסכמות. כבר עכשיו קיבלתי כעובדה שנכנס לחיי גבר שמשתין עליי בקשת, משאיר אותי כל היום בבית ואומר לי מה לעשות. אפילו מרים את הקול פה ושם. כנראה שתינוקות וזכויות אדם לאימא שלהם, אלו שני דברים שלא הולכים ביחד. ובעודי מנסה להגיע ל״שלב הזה שבו הם כבר מבינים״, כדי להסביר לו שזה לא סבבה.. הוא בדיוק לומד לחייך ואז אני מבינה בשביל מה התכנסנו. וזה שווה כל רגע!