ילדתי לפני חודשיים ועד עכשיו העברתי את חיי בהסתגלות לשהייה ממושכת בבית. ממש ככה, לקראת פורים התחפשתי לי לעקרת בית. אין ספק שנכנסתי לדמות, והנה ברוך ה' עכשיו אפשר לומר שעסקי הכביסה והניקיון משגשגים, ורמת החיים נמדדת על פי כמות האקונומיקה שנגמרה בשבוע. איפה החופשה אתם שואלים? כל קשר לחופשה הוא מקרי בהחלט.

לפני כן, את המושג חופשת לידה פגשתי רק במודעות דרושים ואצל חברות שמעולם לא נידבו פרטים על מה באמת כולל הדיל הזה (ניפגש בילד השני חמודות). דמיינתי שזה סוג של פיצוי הולם לאימא הדנדשה שהעבירה 9 חודשים של סיבות כלכך טובות לפצות עליהן, שאפילו ביטוח לאומי כבר לא שואל שאלות מיותרות.

אבל הנה עברו חודשיים, והחופשה לא ממהרת להגיע. נשאר לי רק עוד קצת ליהנות מהטוב הזה והחלטתי שהגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק. התגברתי על הפחד לצאת עם הילד לקור הירושלמי, והתחלתי לחפש אטרקציות. בתכלס לא ממש משנה לאן ללכת, העיקר שיהיה תא שירותים עם פינת החתלה למקרה שאצטרך להתמודד עם טיטול מפוצץ בכל טוב מחוץ לבית.

נכנסת לקניון, מגלה איפה החביאו את המעלית, ויאללה לצוד את מה שנשאר מהסייל האחרון. מחפשת בטירוף משהו חינני שמסתיר את המקומות הנכונים - לא חולצת בטן, לא מכנסון ולא שמלה צמודה שתעשה אותי יותר קציצה ממה שהמראה בתא ההלבשה מסוגלת להכיל. בסיבוב השלישי ויתרתי אחרי שנתקלתי בבובת תצוגה ממש ממש רזה (כנראה עיכוב בגדילה), שעושה חשק לתרום  לה בקבוק רק שלא תתעלף. בסוף הלכתי על בטוח, וקניתי נעליים.

עם כל נושא ההלבשה פחות הצליח לי אבל לפחות שתיתי מספיק קפה לכל החיים. בין היתר גם ביקרתי בכל הספסלים בעיר, מימנתי תחנות דלק וחניונים, חפרתי לכל חבריי בווצאפ (מקווה שיסלחו לי עד כיפור). ולבסוף למדתי את החשוב מכל - החופשה האמתית מתחילה דקה אחרי שמוצאים מטפלת ושנייה לפני שחוזרים לעבודה.

לילה בהיר אחד, בזמן האכלה הבנתי שזו תקופה שאתגעגע אליה. הבייבי שלי לא מפסיק לגדול ועוד רגע כבר נכנס למסגרת. אמנם זו לא חופשה כמו של תיכוניסטית לפני צבא אבל זו תקופה להטעין מצברים, להבין מה הלאה ולקבל את הכל באהבה. חוץ מהקקי גב, אלון עוד ישמע על זה ממני.