פעם הייתי חסרת מודעות בכל מה שקשור למתנות לידה. להפתיע חברה עם סט מפונפן מלא בכלום ושום דבר שימושי, היה נשמע כמו החלטה הגיונית לגמרי (סליחה אחות בילד הבא תקבלי מתנה אמתית). מאז הבנתי שמדובר בדרך סלולה ובטוחה לעצבן את האימא הטרייה, ועדיף לא להיכנס לפינות שאין בהן פתק החלפה. לצערי הנושא מתבהר אצל אנשים רק כשהם הופכים להורים בעצמם, ולי אין סבלנות לחכות אז החלטתי כאן ועכשיו להנגיש לקהל נטול הצאצאים את עיקרי הדברים.

בגדול מתנות זה דבר נפלא, בדרך כלל מעיד על רצון טוב וים של סימפתיה. בקטן מה אני אמורה לעשות עם סט כתום זרחני ומביך? לצרף את אלון לעבודות בכביש 1?! הרי גם ככה בגדי תינוקות זה דבר מוזר לאללה עם המון כפתורים ותיקתקים - כנראה שיורדת לי שנה מהחיים על כל תיקתק שנסגר. אנשים טובים, גיפט כארד גם סבבה תפסיקו להגדיל ראש ותשננו - אין דבר יותר מציק מבגדים מוזרים בלי אפשרות להחליף.

מתנות בירושה זה דבר פחות נפלא - אנשים משחקים אותה נדבנים כשבעצם כל מה שהם רוצים זה לתרום את כל החרבודארב שיש להם בבית (עליתי עליכם). תמיד מתלווה לזה משפט של שכנוע עצמי "וואי הבן שלי אהב את זה נורא, השתמשתי בזה המון!" וואלה רואים. לפעמים גם מסבירים לך שיש למתנה ערך סנטימנטלי בביטחון מלא שאת תתאהבי במוצר ותעריכי את העובדה שהוא "נקרע" מליבו של ילד אחר. אני למשל קיבלתי כמה אוצרות כאלה - אמנם משנת חפש אותי ובמצב ככה ככה אבל היי לפחות יהיה כיף בל"ג בעומר :)

עם הזמן כל אמא מגלה שמוצרי התינוקות הם מוצרים עם חיי מדף של בננה, מפסיקה להתרגש וזורמת עם הרעיון. בסוף כל הבגדים נכנסים לאותה מכונה וכולם יוצאים באותו צבע. בסוף כל הצעצועים נראים יותר ישנים ועצובים מבריטני ספירס. ובכלל ילדים קטנים איכשהו לא כלכך בררנים, אצלי ברוב המקרים זה לא באמת משנה לאלון איזה מתנה הוא קיבל, הוא מבחינתו רק תביאו לו לטעום את האריזה וחיים שלו תותים.