אוספים את השברים

בתור המתנה לפיזיותרפיה, כולם מחכים לטפל במשהו.

אני רואה את המטפלים רצים ומתרוצצים בלי מנוחה ממטופל אחד למטופל אחר, באים למרכז החדר וקוראים בשמם כאילו מדובר בתור לקפה בארומה.

״מרים הרשקו? מה שלום הכתף היום? בואי איתי״ ואז מגיע מטפל נוסף ״מרדכי פרץ? איך התרגילים? עזרו לברך?״ הפיזיותרפיה עמוסה היום מבדרך כלל, את מרים ומרדכי זיהיתי מהפעמים הקודמות אבל היום הצטרפו עוד פרצופים וכנראה עוד בעיות חדשות יחד איתם.

אצלי למשל הם לא קוראים עדין, וזה בגלל שהייתי עסוקה כלכך בלהסתכל על השרשרת חיול הזאת ששכחתי להביא למזכירה את הכרטיס המגנטי שלי.  חטפתי ביקורת קצרה מהמזכירה אחרי חצי שעה בערך של המתנה ונכנסתי לחדר של המטפל שלי. עדיין לא הבנו מה בדיוק נפגע, הירך שלי? עצם הזנב? או הביטחון שלי. אז אנחנו בסשן טיפולים מקיף על הכל ביחד.

מעניין מה נסדק אצל האנשים החדשים שהצטרפו למכון הפיזיותרפיה הקטן והמפונפן בהוד השרון, האם זה היד? הכתף? הירך? או האגן? או שאולי גם אצלם מדובר בכלל בדברים פנימיים שנפגעו, כמו הלב, הביטחון או האמונה?

הרבה דברים נפגעים ברגע שאת עוברת תאונה, ובדרך כלל ממהרים לטפל בדברים שנראים לעין, בכאב שאת מרגישה, אבל לא בודקים אם יש כאב גם מנטלי.

בישראל כולנו נפצעים תמיד ממשהו, זה יכול להיות ממלחמה רב זירתית, זה יכול להיות תאונת דרכים וזה יכול להיות לב שנשבר. הפציעות פה הם גם פיזיות וגם נפשיות. ובשנה וחצי האחרונות מספר הנפגעים רק עלה. מה שהשאיר את המטפלים הרבים לקרוס מעומס יתר. ומי יטפל בהם?

מה שמשאיר אדם עם אגן סדוק או לב שבור פשוט לחיות לצד הכאב, לצד השבר ויחד עם הסדקים ופשוט להתרגל למצב הנתון. בזה אנחנו כבר מתורגלים מסתבר. לחיות לצד הכאב, לצד האובדן, לקבל את הכישלון ובעיקר להתרגל למצב הנתון.

והנה אני, מנסה להתרגל למצב הנתון, זה שיש בו לחץ וחרדה יומיומיים לא משנה איזה הפסקת אש תהיה, כי נפגעה לנו האמונה ברמה של שבר ממש, או שאצל חלקנו גם, מעולם לא הייתה.

מנסה לשמור על קור רוח בכביש אבל כולם מוציאים אותי מדעתי עם העבודות בכביש, העקיפות והצפירות- החלטתי לברוח קצת מכל הסיר לחץ הזה שנקרא ישראל. אני חייבת לנתק את הראש שלי ולהחיות את השברים שלי. ארזנו מזוודה וגלשנים והגענו לסרילנקה.

אני יושבת על שפת הבריכה, ברקע מתנגנת בכלל מוזיקה ממקסיקו ולידי יושבים שני בריטיים וצוחקים עד השמיים. כנראה בדיחה פרטית, כנראה עליי, כנראה לעולם גם לא אדע.

ועדיין עם כל הבריחה הזאת, הראש שלי בכלל בישראל.

רק לפני שבוע נחתמה עסקה ושלוש חטופות שוחררו. כאילו אנחנו לא מספיק בלחץ, מתח והתרגשות מוסיפים לנו עוד איזה תבלין למרק הגועש הזה.

אני אמורה לשמוח עד השמיים אבל אני מפחדת כבר למהר לשמוח. מה יהיה בשבוע הבא? איך החטופים יחזרו? מי יחזרו? באיזה מצב? נראה שחמאס עושה לנו ״ בפרקים הבאים״ אבל של ריאלטי זול שנקרא החיים שלנו. כי רק ככה הם רואים את החיים, כדבר זול, כמשחק, כטירוף אחד גדול.

ואנחנו מה ביקשנו? שקט? ליהנות באמת מחופשה? מנהיגה? מיום הולדת? בלי לפחד מ״מה יכול לקרות?״ ואולי זאת רק אני, ואולי זה כולנו.

אבל במלחמה על שיקום הלב, את אולי מתישהו תנצחי את הכאב באור שתכניסי אליו, גם אם הוא הכי קטן שיש. ואולי הזכרונות ישארו, אבל מטושטשים יותר.

אבל כשמדובר במלחמה על המדינה שלך, נראה שלעולם לא יהיו מנצחים. הניצחון ספוג בדם ובכאב וזכרונות שקשה מאוד לטשטש אותם, ינסו כמה שינסו. אבל כמו בתור לפיזיותרפיה, גם הפציעות האלה, גם השברים והסדקים יתאחו בסוף.

זה תהליך מייסר ומעייף, עם בירוקרטיה מעצבנת, אבל בסופו של דבר, הוא מתחבר לדבר שלם.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.