גן עדן זה כאן!

רובנו נוהגים לחשוב שגן העדן זה המקום הזה למעלה בשמיים עם הים הטורקיז, החול הלבן, נופים עוצרי נשימה, הפירות הטריים והאנשים החייכניים שנגיע אליו אם רק נהיה אנשים טובים בעודנוכאן למטה מתהלכים בעולם הנוכחי והרגיל שלנו. עולם האספלט, זיהום האוויר וקללות מנהגי הקורקינט.

אם ככה נראה גן עדן, לא יהיה פשוט יותר לקנות כרטיס לאיי פלאו ואן שבפיליפינים ולסגור עניין?
למה צריך את כל ההשקעה הזאת ולדאוג תמיד להיות אדם טוב כשאפשר פשוט לכרטס את עצמנו לשם?

מעולם לא הייתי אדם שהאמין בהשקעה לטווח ארוך. הכי הרבה זמן שהצלחתי לחסוך כסף הייתה שנה לטיול אחרי צבא והוא נגמר תוך ארבעה חודשים. מעולם לא הצלחתי לשבת וללמוד למבחן מספיק זמן לפני המועד, זה תמיד היה יומיים לפניי במקרה הטוב וכמה שעות לפניי במקרה הרע.

מעולם לא התארגנתי במעוד מועד על תחפושת לפורים. תמיד איכשהו שלושה ימים לפני אני מוצאת את עצמי בכמה מוקדים מרכזיים בארץ בשיא הלחץ בשביל למצוא אוזניים של חתול. ותמיד בסוף מאלתרת משהו מהארון.

אם אני גם ככה לא מי יודע מה הכי טובה בתכנון העתיד הקרוב שלי, איך אדע לתכנן את העתיד הרחוק של הנשמה שלי? ומי יבטיח לי שבסוף היא גם תגיע לשם? לגן העדן? משה רבנו לא נכנס בסוף לארץ המובטחת וכל זה כי הוא לא הבין טוב את הפעולות שעליו לעשות עם הסלע. ובמקום לדבר אליו, הכה בו.

אני שלושים ושתיים שנה במדבר הזה של העולם ועדיין לא הבנתי מה עליי לעשות בו.
יכול להיות שמדובר בסך הכל באי הבנה של ההוראות שאלוהים שולח לי ואני לא מבינה בין השורות? ואם כך הדבר, אז מה הסיכוי שיש לי לעבור את המבחן הזה אם את המנהיג הכי גדול של העם שלי הכשילו על טעות אחת? אחת! אני עשיתי איזה מיליון רק הבוקר.

שימו לב להודעה המרעישה חברים וחברות, כי היא הולכת להרעיד לכם את אדמת האספלט:
גן עדן זה לא מוקם מוחשי, זה מצב תודעתי.
כן כן. משתבר שאנחנו בוחרים איך להסתכל על מציאות חיינו. בהודיה, תענוג חן ויופי? או בהפך הגמור.
וברגע שהבנתי שגן עדן זה בעצם מה שאני יוצרת בראש שלי, שהאחריות היא עלי אם להיות בגן עדן כבר עכשיו - הרגשתי בהגיהינום.

עוד אחריות. עוד משהו שאני לא מצליחה לקחת עליו את האחריות. והנה אני מנסה לחשוב חיובי ולשחרר את המחסומים שלי, וחודש קודם זה דווקא זרם לי אז למה עכשיו לא? ואז אני נכנסת ללחץ, אז אני גוללת ברשתות, והראש שלי על רעש לבן כבר שלושה שבועות, ואני לא עומדת בדד ליין, ואיזה לחץ. ואיזה גרועה אני, ומתי כבריעבור הג'ט לג הזה? ואין לי שום פרויקט באופק שייתן לי להרגיש שאני מועילה או שייכת.

מה ההגדרה לגיהינום בעיניי אתם שואלים? - המצב הזה בדיוק. לחץ, אי עמידה בדד ליין, חוסר השראה ויצירתיות. (וכמובן השבת השחורה )
אז איך בכל זאת מרגישים בגן עדן למרות הגיהינום שמאיים להשתלט על כל האי הקטן והיפה הזה שיצרתי לעצמי בראש ובלב במשך כל כך הרבה זמן?

נראה לי שכמו ממשה. לפעמים, אפילו המנהיג הכי גדול צריך לדעת מתי לשחרר. מתי לסיים את תפקידו, מתי לתת לאחרים להמשיך.

לפעמים אנחנו נלחמים להיות במקום אחר, תודעתית ופיזית. רוצים להיות יותר חיוניים, עשירים יותר, יותר "על זה" ובגדול – בלתי מנוצחים.
אבל אולי החוכמה היא לא להיאבק במציאות, אלא לחפש בה תפקיד. אולי אני לא מרוכזת היום כי אני צריכה לנוח? אולי אני לא מרוכזת במשימה שיש לי היום כי אני מרגישה שאני צריכה להיות פחותמרוכזת בעצמי ולראות יותר את הסביבה שלי, מה היא צריכה ממני?

אולי גן עדן זה בסוף להיות שלמה, גם בחוסר השלמות.
ועד אז, תמיד אפשר לכרטס לפליפינים.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.