"דאדי אישוז"

השבוע נערה אחת בכיתה ז' פנתה אליי באינסטגרם ואמרה לי שילד אחד מהשכבה שלה, שהיא בחיים לא החליפה איתו מילה פרסם תמונות עירום שלה בין הקבוצות ווצאפ. היא ביקשה ממני לפרסם את המקרה הזה כדי לעורר מודעות לתופעה הזאת, ואני רציתי לשאול מודעות למה? לזה שאסור בשום פנים ואופן לשלוח תמונות עירום שלך? או לזה שיש ילדים חרא בעולם? אבל במקום זה רק שאלתי אם היא בסדר ואם היא צריכה לדבר עם מישהו.

כשהיא ענתה לי יום אחרי וסיפרה לי שהוא פנה אליה וביקש סליחה ושזאת סתם שמועה שרצה ומדובר בשקר מוחלט שלא קרה, "ואם אנחנו כבר מדברים אז איך אני מוצא אותך באינסטגרם?"
אז היא סלחה לו.

יש לגברים דרכים מטומטמות מאוד להתחיל עם בנות וזאת רק דוגמא לאחת מהן. וכל זה מתחיל עוד בילדות, שזה אם כבר משהו שצריך לעלות לו את המודעות. הגברים האלה גדלים והופכים לגברים רעילים שנפגוש גם בבגרותנו. שנעלמים לך מהעולם לשלושה ימים בלי סימן חיים ומשאירים אותך בסרטים ואז חוזרים לחייך בהודעה אחת של "אני מצטער" ואיכשהו. אנחנו שוב פעם סולחות.
כי מי אנחנו שלא ניתן הזדמנות לבני אדם?

כשחושבים על זה, מדינת ישראל עכשיו מצטיירת לי כמו בחורה יפה ונחשקת עם המון דברים לתת לקשר מונוגמי ואוהב כדי שיפרח ויצליח. הרצון, יחד עם החלום לחיות בשלום ובשותפות התנפץ כבר הרבה לפני ה7 באוקטובר, אבל באותה שבת שחורה ומקוללת זה היה הקש ששבר את כד החרסינה, שצנח מהמדף העליון לרצפה והתנפץ לרסיסים – מיותר מאוד לנסות להדביק ולצפות שלא יהיו סדקים.

אבל עדיין איכשהו, למרות הפגיעה, האכזבה, שבירת האמון, האונס, הרצח ההתעללות, החיילים..
ישראל כמו אותה בחורה יפה ונחשקת, אבל עם הרבה מאוד "דאדיאישוז" רוצה לתת צ'אנס, הזדמנות חוזרת, עסקאות, אולי לדבר על הדברים ואולי היא אפילו מוכנה להתפשר כדי לזכות בתואר "זאת ששינתה אותו", זאת שהצליחה למרות הכל. במקום פשוט לחסום כל תקשורת איתו ולהתחיל לחשוב על עצמה באמת.

אנחנו מכירים את תסביכי האבא אצל בני אדם ואת ההשפעות שלהם – צורך באישור, אהבה , תמיכה וכו. אבל מי הוא האבא שמילא את המדינה היפה שלנו ב"אישוז"? אמריקה? האו"ם? אולי הניסיון לחזור בכל מחיר לתקופה שבה בגין כיהן שבה הכל, (לפי הסיפורים) היה תמים ופשוט כלכך לפני שהתחלנו להסתבך עם כבוד, אגו וטכנולוגיה?

ואיך עדיין, ולמרות הכל, דורות על גבי דורות אנחנו בני האדם ממשיכים לתת צ'אנס אחרי צ'אנס בתקווה שהפעם זה יהיה אחרת, למרות הכאב וההשפלה אנחנו מצליחים לשכוח מהר מידי לפעמים.

יש כאבי גדילה בחיים שאמורים לפתח אותנו ולהצמיח אותנו כבני אדם, אבל לפעמים יש גם רק כאב. כי קיבלת מכה, או כי נשבר לך הלב. אבל מתי מבדילים בין כאב כאב לבין כאבי גדילה? האם אנחנו מזוכיסטים או אופטימים? האם לסלוח במקרים כאלה זאת מעלה או טיפשות?

מפחיד לדעת שהמדינה שלך סובלת מתסביכי אב, אבל מפחיד יותר לדעת שהיא לא באמת מבינה או מאמינה כמה היא שווה בפני עצמה. עם כל השריטות, עם כל החסכים, עם כל זה שהיא לא אמריקה. הנה כבר הספקנו קצת לשכוח כנראה והנה שוב הפגנות, שוב שנאה, שוב הסטה שוב דתיים, שוב חילוניים שוב ימין ושוב שמאל. כשהגבר הרעיל בחיינו רואה את זה קורה, הוא מבסוט. הוא יודע שהוא עדיין יכול להכתיב את הסדר יום שלנו ואם נצליח להירדםבלילה או להתפך במיטה.
בכל פעם שיצאתי ממערכת יחסים רעילה, הבנתי כמה מעייף זה לא להיות אני.

כמה ניסיתי להיות מה שהוא רצה שאהיה, לשאול את השאלות הנכונות, לא להרגיז, לא ללחוץ יותר מידי ולהתפלל בכל לילה שלא יברח מחר בבוקר.
זאת לא מערכת יחסים, זאת התעללות. ולצערי 'סליחה' זאת לא תמיד אופציה, כי יש דברים שפשוט אי אפשר לסלוח עלייהם, כמו אמון שנשבר, כמו שמועות נבזיות, כמו מדינה מפולגת, כמו ה7 באוקטובר.

ממני אליכם עם המון אהבה ואמונה שאנחנו יכולים וראויים להרבה יותר. בעיקר מעצמנו.

שניה.