התניות

אם לומר את האמת, אני משתפת לאחרונה די הרבה על תקופת היובש היצירתי שלי ברשתות. ("משתפת" הכוונה לא מעלה כמעט וכלום) על זה שאני באמת רוצה, באמת מנסה, לכתוב, לנסות להשפיע, להפתיע (בעיקר את עצמי) עם רעיונות חדשים ועם קווי מחשבה חדשים, אבל לא מצליחה.
משהו קרה בחודשים האחרונים. פתאום הדבר שהכי אהבתי לעשות, מרגיש לי כמו נטל עצום. זה לא שאין זרימה, זה שיש סלע ענק שעוצר אותה. מהו? עדיין לא עליתי עליו, אבל האמינו לי - 
אין דבר יותר עלוב לכותבים מאשר לכתוב על ה"מחסומי הכתיבה" שלהם, אז אם הגענו עד הנה, אני בתחתית הבור שהיה פעם באר מים.

ובכל זאת, השבוע קרה משהו. אולי זה מזג האוויר שהוציא את השמש ואותי מהבית, אולי זה מרקורי שהסכים סוף סוף לחזור קצת למקומו ואולי זה כי השבוע גם נכנס לחיי יצור חדש על ארבע ועם זנב, פרצוף מתוק מידי ופרווה רכה להחריד. ואולי זה גם הכל ביחד.

וכמו ניצן של עץ שצץ לו עם בוא האביב מהאדמה, כך קיבלתי טיפה ועוד טיפה לבאר הצחיחה שלי. משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו וזה לא רק השיר שמתנגן אצלי כרגע בחדרי הלב, זה משהו שנישא באוויר יחד עם האבקנים והאובך.
יש לי כלב שכל כך חיכיתי לו, יש לי עם מי להתכרבל על הספה ויש לי במי להתעסק מלבד בעצמי. (סוף סוף) ויש סיבה אמיתית לכך שאני מעדיפה להישאר בבית.
ואחרי כמה ימים של בדיקות אצל הווטרינר, קנית ציוד, ניקיון של צרכים, נשיכות, ביטוח מקיף, הגיע השיעור אילוף הראשון של באדי עם המאלפת (המעלפת) שלו.

פחדתי שהיא תגיד לי שאני מפנקת אותו מידי או שהאינטונציה שלי מוגזמת ושאי אפשר להראות לכלב יותר מידי רגישות. שכלב צריך מסגרת ובעלים, להראות לו מי הבוס פה. ובמקרה שלי, אני לא עומדת בדרישות. ולהפתעתי הרבה יותר – גם לא ארז בעצמו. מדובר בשני רכיכות.
ולמרבה השמחה, כל החששות שלי נעלמו ברגע שהיא נכנסה בדלת.כלכך מתוקה ומקצועית, סבלנית ועם האינטונציה שכבר התרגל לשמוע. משהו בין ילדותי לצווחני או פשוט שילוב של השניים.

היא הסבירה לנו על השינויים שהוא יחווה בקרוב, שיניים שיצמחו, פרווה שתתחלף אבל היא גם עבדה איתו ואיתנו על התניות. או בלשון המקצוע – אילוף.
וכשהיא התחילה לדבר על התניות קרו שני דברים מופלאים. הראשון היה שהיא לימדה אותו לשבת ואני וארז פשוט התמוגגנו מאושר כמו שני הורים גאים עם דמעות בעיניים, והדבר השני היה שהיא טפטפה אל תוך הבור הצחיח שלי רעיונות ומחשבות.

מאז שבאדי נכנס אלינו הביתה, אני לומדת שיעורים שלא דמיינתי שאלמד אותם דווקא בתקופה של כמה ימים בודדים.
זה מתחיל במשהו תמים – מאלפת שמסבירה לנו על התניות, על חיזוקים חיוביים, על יצירת הקשר בין פעולה לתוצאה, אבל ככל שהימים עוברים מאז אותו שיעור אילוף, אני שמה לב – זה לא רק על באדי, זה גם עליי. עלינו.
כי בעצם, לא כולנו קצת מאולפים?
לא כולנו פועלים מהתניות שהושרשו בנו עוד בילדות? שאם נהיה טובים בלימודים – יעריכו אותנו. שאם נרצה – לא יעזבו אותנו. שאם נצטיין – נהיה שווים. ואם נשתוק – אז אף אחד לא יכעס.

אולי יש בתוכנו קליקר פנימי כזה, שמונח ליד הלב, שלוחץ על כפתורים עוד לפני שהספקנו לחשוב.
בלי לשים לב, אנחנו מגיבים, מתנהגים, בוחרים – לא מתוך חופש, אלא מתוך הרגל. פחד ואוטומט.
ואז מגיע פסח - חג החירות, ההתחדשות והניקיון. ופתאום אני מבינה, המצרים הזה שאנחנו חוגגים שיצאנו ממנו כל שנה מחדש סביב שולחן החג, חלק ממנו עדיין נמצא בתוכנו, הקליקר הזה.

התניות שמנעו מאיתנו להיות בני חורין אמיתיים: "אם לא עבדת קשה = לא הרווחת". או: "אל תגידי מה את מרגישה, זה מסוכן!" או :"את לא מצליחה לכתוב? את מי את מעניינת?!"
מי אני כשהקליקר שותק? מי אני בלי הפחד שמפעיל אותי?
אני לא יודעת, אבל אני רוצה כבר לגלות. אבל בעיקר, לשנות את ההתניות,
להסתובב בעולם חופשיה באמת.
ושאלה לפני סיום, איזה התניה יש בכם שהייתם רוצים לשחרר אותה השנה?

ממני אליכם עם המון אהבה וחג חירות שמח!
שניה.