מילים כמו חול ואין מה לאכול

אני אוהבת מילים. לרוב גם מילים אוהבות אותי.

שנים של חברות מאז התיכון עוד לפני מגמת ספרות עם המורה חיה. אני משחקת איתן, כותבת איתן, מקשטת בזכותן רגעים, לפני השינה אני כותבת, ובבוקר אני קוראת אותן.

אבל משום מה, בשבוע האחרון המילים כבר פחות משחקות איתי. פתאום, הן לא קופצות לביקור בראש ומרגיש לי שהן בחרם עליי. אולי זלזלתי בהן קצת לאחרונה, אני לא יודעת אבל אני מרגישה את ההרחקות.

כשאני יושבת בלובי לפני פגישת עבודה אני מסתכלת וחושבת  לעצמי כמה כוח יש למילים. אני אצטרך לדבר ולספר ולהרשים את האנשים שאיתם אני הולכת להיפגש ואני צריכה אותן איתי. חדות, ממוקדות ורציניות. עם קצת הומור שיכנס בין לבין ואני רק מתפללת שהם יחזרו להיות חברות שלי.

אני מסתכלת על הלובי, אנשים שם בדיוק ירדו להפסקת הצהרים והם יושבים לאכול סביב השולחן. מילה לא עברה ביניהם, השקט שיש בלובי מוגזם ואני מרגישה שאני כמו פיל במוזיאון. כל צעד שלי מפריע, כל מחשבה שלי נשמעת והם בשקט. אולי גם איתם המילים בברוגז?

עוד אנשים יורדים ומחתימים אצבע אחד אחרי השני, כמו נמלים במסדר. הם כבר סיימו את העבודה שלהם, ובלי להחליף בניהם מילה הם עוזבים את הלובי, ויוצאים לחופשי.
זה נראה לי מוזר כל השקט הזה, זה גם די מביך אותי ואני רק מתפללת שלא אצטרך להיות ככה בקשט בעבודה שאולי אתקבל אליה.

באיזה שהוא שלב נשמע קול ששבר את השקט בחלל הזה: "שניה?" נכנסתי לחדר והתחלנו לדבר.

האמת שבאותו רגע המילים לא בגדו בי, הן יצאו ברצף, ודיברו בשמי, המוח לא סידר אותן, לא עיבד אותם אלא פשוט הוציא אותן במסודר אחד אחרי השני. הייתי גאה בהן, אבל אז השתתקתי שוב כששמעתי הצעה שלא כל-כך קסמה לי. נגמרו לי המילים. סיימנו את הפגישה ויצאתי מהלובי השקט אל הרעש של העיר. כל היה נשמע לי פתאום חזק יותר, האוטובוסים, השיחות של האנשים ברחוב, המחשבות שלי.. כל מה שהם רק אמרו זה רק שכבר אין להם כוח. בא להם למצוא עבודה שתעשה לי טוב, שתפתח אותי, שיהיה לי בה כייף ושיהיה לי שקט, לא במקום עבודה אלא ביני לבין עצמי ושלא ארגיש לעולם כמו נמלה במסדר.

באותו היום שחזרתי הביתה לא יכלתי להוציא מילה, כאילו נדבקתי באותו שקט מעצבן שהיה באותו לובי. רק רציתי שאדע מה אני רוצה, אני רוצה את ההצעה הזאת? זה מתאים לי? אולי אני סתם פחדנית? אולי אני צריכה לעשות גם מה שאני לא כל כך אוהבת בשביל משכורת נחמדה יותר? איך בעיר של אפשרויות בלתי נגמרות את לא מוצאת את האפשרות הטובה ביותר עבורך שגם תשלם לך את השכר דירה? בשקט! ומה יהיה עם כל עולם הלייקים והצפיות הזה שכל כך משתלט לנו על המצב רוח? איך שלייקים עושים לנו שמח ואיך שהעדר לייקים מעלה בנו חרדה קיומית? לייק – משמע אני קיים?

הוצפתי באותו יום, הכל מהכל עלה בי במחשבות. כל השבוע אני לא מצליחה לכתוב מילים, לחשוב יצירתי, אני הייתי בנאדם ער שהראש שלו ישן. אולי זה אנושי, אבל יש בעולם הלייקים, הצפיות והציפיות שלנו מקום בכלל לאנושות?

באותו ערב הלכנו איזי ואני להופעה. הוא הפתיע אותי ולקח אותי לקיסריה להופעה של חנן בן ארי. כל ההופעה בכיתי מהמילים שיצאו לו מהפה. שמעתי סוף סוף מילים שהייתי צריכה לשמוע - אנושיות. כמה הן חכמות, כמה השראה יש בהן וכמה הן מאירות.

ישבנו איתו ועם הלהקה שלו אחרי ההופעה במתחם הסגור למוזמנים בלבד. כולם דיברו, אבל יותר מהכל – כולם הקשיבו. ליעקב הגיטריסט ולחנן. הם דיברו על שוויון, זוגיות וזיכרונות.

בהופעה חנן אמר שכל אחד יושב ליד מישהו שלא חושב כמוהו, הוא גם כנראה לא הצביע כמוהו. אבל אם אנחנו יכולים לשים את כל המחשבות האלה בצד במשך שעתיים שלמות ולהנות מהביחד אז אנחנו יכולים לקחת את זה גם החוצה, לחיים מחוץ לאמפי קיסריה. אני שתקתי. שתיתי לו ולהם את המילים, רק רציתי לשמוע עוד. כמה כייף לאנשים שלא יוצאות להם מהפה סתם מילים, כמה כייף להם שהם יכולים להשפיע על כלכך הרבה אנשים בזכותם, מילים שמחברות בנינו, מילים שיכולות לבנות פה בנינו עולם טוב יותר אם רק נרצה בזה. כמה חשוב זה מילים.

שבוע הגאווה השבוע. בו אין צורך במילים, רק בחיבוק וקבלה של האחר. אלה שדווקא לא הצליחו לדבר כל כך הרבה שנים, אלה שמשתיקים אותם כבר כל כך הרבה פעמים. אל תשתקו. תדברו את עצמכם בגאווה.מילים טובות, מילים מחברות ומילים מקבלות.

הלוואי וכולנו רק נדע איך לדבר אותם. ביחד, באהבה.
ממני אליכם, עם המון אהבה ורק מילים טובות -
שניה.