חוקרים מהאוניברסיטה העברית במסע לבטן האדמה

הגישה אל עומק המערה התבצעה בגלישה על חבלים תוך מעבר במסלולים מורכבים שנבנו בהתאם לנתיב זרימת המים במערה. לדברי חברי המשלחת הישראלית, הפעולה הקשה ביותר הייתה הטיפוס החוצה עם הציוד הכבד, לאחר ימים רבים של שהות בחושך ולינה במחנות בסיס שהוקמו על גבי משטחי בוץ. במהלך שהות המשלחת מתחת לאדמה התרחשו גם מספר אירועים בלתי צפויים: שיטפון פתע שפרץ בעומק האדמה ואילץ את המשלחת להמתין בניתוק מוחלט במשך כ-30 שעות וכן פעולת חילוץ מורכבת של צוללן שנהרג במשלחת מקבילה.

בועז לנפורד, העוסק במדידות ובמיפוי של מערות במלח"ם מספר: "ההכנה למסעות כאלה היא ממושכת וכוללת גם הרבה עבודה מנטאלית. כבר כמה שנים ניסיתי להגיע אל המשלחת הזאת, ואני שמח שבסופו של דבר הצלחתי. אחד הדברים המרגשים במשלחת היה לגלות מין חדש של דג שקוף השוחה במים בטמפרטורה של 2 מעלות בעומק אלפיים מטר".

"חקר המערות הוא תחום שחייבים לעבוד בו יחדיו, כי הירידה לעומקים דורשת אנשי צוות רבים, במיוחד במערה כה מסובכת כמו קרובה", מדגיש פרופ' פרומקין. "המטרה הבסיסית של חקר המערות היא בראש ובראשונה להבין את המערות, מי התהום, ההתפתחות הגיאולוגית והאקלים הקדום שהיה בכדור הארץ. אחת השאלות המעניינות לגבי קרוברה וורוניה היא איך המערה הגיעה לעומק כה רב, וההנחה היא שהדבר קשור לירידת מפלס הים בתקופות הקרח או בתקופות קדומות יותר". לדברי פרומקין, מלבד החשיבות המדעית שבחקר המערות, רבים מחוקרי המערות עושים זאת  גם בשביל האתגר האישי ויצר ההרפתקנות. "צריך לזכור שהמערות נותרו המקום האחרון בעולם בו עדיין אפשר להיות האדם הראשון שכף רגלו דורכת במקום חדש".