השנה שעברה עליי

וכך גם בחגים, חודש שלם שבו לא עובדים ואם הבחירה היית בידיי אז בוודאי שאותה הייתי משנה ואצה רצה לעבודה.

אז לאחר מחשבה לא קטנה ועצות שקיבלתי מבני משפחה וחברים, נפלה ההחלטה ואני נוסעת לחופש מיד אחרי ראש השנה.

הנסיעה עבורי היא מעין ניסיון לכפר על תקופת החגים אשתקד. אני מתקשה להסביר למה נותר בי חשש מתקופת החגים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת את אווירת החגים, בייחוד בירושלים. אני אוהבת את ההתכנסות של כל המשפחה מיד אחרי שאבא חוזר מבית הכנסת עם החולצה הלבנה וכולם משתדלים ללבוש לבן, כי לבן מסמל דף חדש.

אני אוהבת ולא מוכנה לוותר על ניחוחות האוכל שעולים מהמטבח, על התפוח בדבש ועוד יותר על החלה בדבש כי אצלנו לאורך כל תקופת החגים מברכים "המוציא" ומורחים טיפת דבש כדי שהשנה תהיה מתוקה, וכל שאר המאכלים האופטימיים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו יכולים לבחור כמה מתוק יהיה לנו בשנה הבאה ובעיקר - שאם נאכל ראש של דג אז אנחנו נהיה לראש וממש לא לזנב.

אני חושבת שראש השנה הוא חג אהוב כי הוא מפיח תקווה. יש בכולנו תקווה שהשנה הבאה תהיה טובה מקודמתה וכל מה שמעורר תקווה לימים טובים וחדשים נותן תחושה טובה.

כנראה שכמו שמתאהבים, אני מאמינה שתחושה ראשונה שמעוררת התאהבות היא תקווה או במילה אחרת ציפייה, ציפייה לדברים שעומדים לקרות.

וכך קרה שבערב החג שנה שעברה כל בלון הציפיות והתקוות שלי התנפץ לו מעל שולחן החג העמוס בדבש. הוא התנפץ כל כך בפתאומיות ובאופן לא צפוי שמצאתי את עצמי מבינה בפעם הראשונה בחיים את המושג "להחסיר פעימה" במובן המאוד שלילי שלו.

הכל התנפץ כל כך מהר וחזק שאני לא חושבת שיכולתי לשמוע את הבלון שניפחתי במשך חודשים מוציא מתוכו את כל האוויר בלחשוש המוכר הזה. אני לא נוטה להיות כזו ומי שמכיר אותי יודע, אני לא אוהבת להיפתח ולהתקרב ולהסיר שכבות מהשיריון העוטף שלי.

אבל כמו בחיים, דברים קרו, ולפני שהבלון הזה התפוצץ ניפחתי אותו בכוחות עצמי.

בימים של קיץ ולחות של ים ומוסיקה של "אוטו" המבורגרים וספה אחת אדומה ששמעה וידויים וויכוחים והרבה צחוק, אני חושבת שבעיקר הייתי עליה אני, וכשזה נגמר, בבת אחת, בערב חג-ההתחלות-המתוקות, כבר לא הבנתי איך יכולה להיות לי שנה טובה, שלא לדבר על מתוקה.

אז עברה שנה, 365 ימים ליתר דיוק. בשנה שעברה בזמן הזה רציתי להיות היום, רציתי להיות אחרי. רציתי שהזמן יעבור כבר מהר ככל האפשר, רציתי להיות עסוקה כדי לא להיזכר, ולא להיקלע ל"פגרה" בזמן שכל מה שאני צריכה זה שמשהו יסיח את דעתי.

הזמן חולף מהר כשאנחנו עסוקים או מאושרים, אז הוא מחליק לנו בין הידיים והיינו רוצים שהשעון יעצר, אך ברגעים אחרים אני מעדיפה שהוא יעוף ויעבור לו כבר, כי אני חסרת סבלנות.

מה שלמדתי השנה זה בדיוק את זה: לקחת דברים בפרופורציה הנכונה, להבין שלעולם יש דרך משלו ולפעמים כל מה שהוא דורש זה זמן.

עם הזמן אנחנו מבינים שאנחנו מתעקשים על דברים שלא צריך להתעקש עליהם, אנחנו יוצאים למלחמות על דברים שבכלל לא ברור לנו למה נלחמנו עליהם מלכתחילה ובעיקר אנחנו מבזבזים זמן יקר בהשערות וציפיות שיכולות להתברר עם בוא הזמן.

כשמסכמים שנה נוטים לצייר את הזיכרונות העמומים והפחות טובים באור ורוד יותר, החלטתי שאני מסכמת את כולה, גם את הזיכרונות הטובים מסוף השנה שחלפה וגם את הרגשות המעורבים של התחלתה.

אז ערכתי ספירת מלאי וגיליתי שניגשתי ועברתי בהצלחה כמעט 14 מבחנים בתואר, הגשתי קרוב ל-60 תכניות בערוץ 24, 40 תכניות ברדיו ירושלים, עשרות כתבות בגיא פינס, הכרתי כמה אנשים חדשים שנכנסו לי ללב, ביליתי זמן יקר עם המשפחה וחברים, הייתי בפריז ופגשתי את ג'וני דפ, נפרדתי מסבא שנפטר בשיבה טובה והשאיר הרבה זכרונות מתוקים ודמעה בצד העין כשאני נזכרת.

בכיתי, צחקתי, נהנתי, עבדתי ,רבתי, עשיתי חיים וכמעט התאהבתי... שתהיה שנה טובה לפחות כמו זו שחלפה.

שלכם, סיון קליין.