סמכות הורית

מאמרים נכתבים השכם וערב ומספרים לנו על עליית האלימות בקרב בני הנוער בשל "העדר סמכות הורית", ואלו כביכול מגובים במחקרים (שאינם) מוכיחים את הקשר בין אלימות בני נוער לסמכות הורית.

הטענה כי ילדים מתנהגים רע מכיוון שהוריהם אינם קשוחים איתם מספיק, מביאה אותנו להנהן בראשנו ולהסכים, זאת מכיוון שאנו לא יודעים את הסיבות האחרות. הגורמים לאלימות הם רבים ומגוונים החל מלקיחת סמים בזמן ההיריון וכלה בחבלות ראש בילדות.

הנטייה הטבעית שלנו היא להשוות את הנוער של היום לנוער של פעם, ואנו היינו אותו הנוער. גם אז היו בעיות, רק שפחות ידעו עליהן.

ההבדל הגדול הוא שפעם היינו ילדים הרבה יותר צייתניים. המושג "כבד את אביך ואת אמך" היה מאוד חד צדדי. ההורה היה חצי אל. מי העיז להמרות את פיו. הנתונים היו שגורים בפי ההורה, הוא היה בר סמכא. ההורה של היום הוא אדם יותר פתוח להגיד "אני לא יודע" בוא נבדוק. האינטרנט עושה עבודה רבה עבורנו ההורים, הוא מנגיש את הנתונים לילדים יותר מהר ממה שאנו מדמיינים, וזה טוב ואולי גם מעט רע.

ההורים שלנו לא היו צריכים להתמודד עם שפע הגירויים שקיים היום. אנחנו דור הטלוויזיה השחור לבן, שהשידורים היו נפסקים באמצע היום וחוזרים בחמש אחה"צ ובשבע בערב עברו לערבית, ובשמונה עברו לחדשות ובחצות כולם הלכו לישון אחרי פסוקו של יום. לא היה משהו אחר.

פעם לא היו לנו טלוויזיות בחדרים, מכיוון שהייתה רק טלוויזיה אחרת והיא שכנה במקום של כבוד בסלון, לכן כולם ישבו ביחד וראו את אותן תוכניות.

בואו ניתן קרדיט גם להורים של היום. הם מנסים ללמוד. הם חוששים לעשות את הטעויות שעשו איתם. המושג חוסך שבטו שונא בנו שינה כיוון, מכיוון שאנשים יודעים מה עשו הצלקות הפיזיות והנפשיות לנפשם. הם לא רוצים להעביר את ילדיהם את החוויה. זה לא עושה אותם טובים פחות.

הורות צריכה להילמד, אך לפני כן אנושיות. אם אין לנו בעיה לבקר, לשפוט לחומרה, להעליב להתנגח אנשים בגודלנו, אז דמיינו איך אנו מדברים אל הקטנים מאיתנו.

מה שחסר לנו זו שפה, כזו שתביא את ילדינו לרצות להיות בקרבתנו. ילד מחפש את הביטחון בנו, אך כשזה אינו בנמצא הוא פונה אל עולם הילדים סביבו, וגם פה הוא נתקל בשפה שילדים אחרים למדו, והיא די דומה אצל כולנו. חסרה לנו בשפה האמפטיה שמביאה את הילד לשתף. חסרה לנו הענווה להגיד אני מבין, כולנו חייבים לתת תשובה. חסר לנו הזמן להיות פה בשבילם, מכיוון שאנו מחויבים בשעות עבודה רבות. חסרה לנו הסבלנות, שנגמרה כמו שהדפסנו כרטיס בעבודה.

אז בואו ניקח דקה לפני שסוגרים את המחשב, ומעבירים כרטיס נוכחות ונחשוב על המשמרת הבאה, החזרה הביתה: בואו נפתח את הדלת וניכנס כאילו אנו נכנסים למקום עבודה. מן הסתם נכנס נחמדים יותר. אולי משפט כמו "איזה כיף להיות בבית" מתאים יותר מאשר "חבל שחזרתי, לפחות בעבודה אני מקבל כסף". השאירו את הציניות מחוץ לדלת יחד עם הבוץ בנעליים, עברו למצב נינוח יותר. וותרו על הביקורת והכעס, זה מפתח לתקשורת מקרבת.

ואולי נבין, שהסמכות ההורית לא אבדה לנו, היא פשוט לא הותאמה לדור...

שלכם,

אורית יוסף