זה נישא באוויר! תחסנו את עצמכם!

יש ימים שבהם הכל קורה וזה יותר מידי. היום, זה אחד מהימים האלה. על פניו, אפשר להגיד "איזה יופי, הספקתי כל כך הרבה!" גם אם זה אומר שהספקת כבר מהבוקר לבכות, לצחוק, לאהוב, לשנוא, לפחד ולהרגיש ביטחון. את חווה את כל מנעד הרגשות ביום אחד, דמעות לארוחת בוקר ואז חיוך ושלווה שמוגשים בארוחת הערב. ומצד שני, בימים כאלה באיזה שהוא שלב ביום, ברגע של סערת הרגשות הזאת, את מוצאת את עצמך אומרת "זה כבר יותר מידי".

יש הלך רוח שמופץ באוויר כמו חיידק ויראלי שמדביק אנשים בגישה שלו. זה לא חיידק שהוא חדש לנו, בכל זאת אנחנו גרים בישראל, אבל מרגיש שבשנה האחרונה המוטציה שלו רק התפתחה וגדלה יותר ויותר. ולא קל לי איתה לאחרונה עם המוטציה הזאת.

לא קל לי איתה כי אני יודעת שאני גם נשאית של החיידק הזה, אבל אני משתדלת להקפיד על לקיחת ויטמינים מתאימים כדי למנוע התפרצות. מי שלא הבין על איזה חיידק מדובר או חושב שזה שובו של הCOVID, אני מזמינה אותכם להרים לרגע את הראש מהמסך ולהסתכל סביב. על האנשים שמסביבכם ברחוב, על הכביש, בחנייה אולי אפילו בבית שלכם. לפתוח אוזניים, לחדד את החושים, ולשים לב להלך רוח של כולם.
לא יודעת מה איתכם, זה מתחיל להפחיד. מרגיש שכולנו פה על הקצה.

כשאני מדברת על "הקצה" אני מתכוונת לזה. רק לפני שבוע נסעתי עם אמא שלי ואיזה נהג אחד בכניסה לרכבת ראש העין כמעט פיצץ אותי מכות כי נסעתי לאט מידי בכיכר. רציתי להבין אם אני נכנסת לחנייה הנכונה, אז הוא עקף אותי, כי סבלנות לא הייתה לו (ובטח שלא שכל), לעקוף בנתיב אחד ובגלל זה כמעט התנגשנו אחד בשני. אחרי שכבר עברתי תאונת דרכים לא פשוטה השנה בלשון המעטה, בלמתי בלחץ. וכמובן – צפרתי. בכל זאת, חייבת לסמן לו שהוא מטומטם איכשהו.
וכנראה כשהוא ראה שזה מגיע ממין נקבה הצפירה והמבט של "מה אתה מטומטם?" כל הסנטה מריה עלתה לו למוח הריק שלו ולחצה על כפתור האגו.

ראיתי שהעניין לא מתקדם כי הוא רק מסתכל עליי זמן מה בלי להמשיך בחייו, אז אמרתי שאעשה אני את הצעד הראשון ואמשיך בדרך, אבל הוא המשיך לנסוע יחד איתי ולחסום אותי. ושוב גז וברקס. ושוב גז וברקס והאיש, או יותר נכון לקרוא לו החיידק, חוסם אותי לא נותן לי ללכת הלאה להחזיר את אמא שלי לרכב שלה. עשיתי רוורס, הוא רדף אחרי. לבסוף הגיע אליי עם האוטו מלפנים, מילימטר מהרכב שלי, בלם ויצא מהאוטו בעצבים, בא לסגור חשבון. אני יודעת שהדבר היחיד ששמר עליי ועל אמא באותו הרגע היו אלוהים וסבתא. ובכל זאת הסתכלתי לו בעיניים בשביל לעורר בו רחמים אם בכלל היו לו כאלה. ובאמת במקום לשלוף סכין או לנפץ לי את החלון, כל מה שהוא רצה באותו רגע דרמטי שבו אני רועדת את נשמתי - כי עם איך שהוא יצא מהרכב כבר הבנתי איך זה הולך להיגמר כל הסיפור, כבר שמעתי עליו לפני כמה שנים בחנייה של קניון בפתח תקווה בגלל חנייה. בנאדם יצא ליום שלו ולא חזר. וזה מה שהולך לקרות לי עכשיו. ליד אמא שלי. בלי שום הכנה מוקדמת- להרצות לי על נהיגה בטוחה וסבלנות. (פיפיייי) ושאין לי מה להתעצבן ואני יכולה לשתות מים ולהירגע.

אתמול סיימתי שיחה עם נציגת שירות שיש לי איתה כבר היסטוריה (והיא מזעזעת יש לומר) והתחלתי לבכות (לא מהתרגשות יש לומר) מרוב שהיא הדהימה אותי עד כמה היא מוציאה עלי את התסכול של חייה. ולא הבנתי! פשוט לא הבנתי למה אנשים לאחרונה מרשים לעצמם להוציא עליי את התסכול שהם סוחבים איתם? לא שמעתם על פסיכולוג? דפי בוקר? שבירת כלים? משהו?

כאילו אין לי ולמדינה שלמה גם ככה התמודדויות משל עצמם.
וזה החיידק שנישא באוויר, והוא תוקפני ומשבש את הלך הרוח של כולנו. ואסור לנו לתת לו להמשיך ולהשתלט עלינו. אנחנו חייבים לשמור על השפיות שנותרה בנו כי אלה ימים שבהם הכל קורה. יותר מידי קורה גם ככה, אז בשביל מה להוסיף?

ממני אליכם בתפילה לימים שקטים, מאוחדים וטובים הרבה יותר.

שניה.